וזכות אדמו"ר זצ"ל יעמוד לפר"מ חתנו כבנו נ"י להתברך בכל מילי דמיטב ויתענג על רב שלו' וישע רב
כנפשו הטהורה ונפש ידידו דושת"ה באה"ר
הק' יוחנן בה"ג מהר"ם סופר זצ"ל
ובהיותי בזה זכור אזכור את לרבות אחי הגדול
הרב העלם הגדול בתורה וביראה ובמעשים טובים
מוה"ר
אברהם שמואל בנימין סופר
זצ"ל,
שיצק מים על ידי אדמו"ר זצוק"ל בישיבתו הרמה
כשנתיים ימים, ונקטף באבו בעוה"ר ביום כ"ד
טבת שנת תש"ח בן כ"ה שנים, ולמען יהיה
למשמרת אעתיק הנה מכתב קודש אשר נתן לו
כ"ק אדמו"ר זצ"ל כהסכמה על ספרו בכת"י
שחיבר בבחרותו, וזה לשונו:
ב"ה
אור ליום ו' עש"ק ותרא אותו כי טוב, הוא
שב"ת לפ"ק פק"ק ב' יארמאט תע"א.
הן הראני הבחור כארזים יניק וחכים מלא
עתיק המופלא ומופלג חו"ש צנא מלא ספרא
חריף ובקי בנש"ק מאד נעלה כש"ת הב' מו"ה
אברהם שמואל בנימין סופר
נ"י, בן ידיד
ה' ואהוב נפשי הרב הגאון הגדול ציס"ע שר
התורה ובוצינא דנהורא כקש"ת מו"ה
משה סופר
שליט"א ראב"ד בקה"י ערלוי יצ"ו, אשר אברך הלז כעת שוקד על דלתי בית מדרשנו פה
בהתמדה נפלאה משים לילות כימים ולן בעומקה
של הלכה -- את קונטרסו קובץ בהיר פרי
עשתונותיו אשר משמים קזכו לי' בחריפות
ובקיאות והנה ציצים ופרחים ועטרות לתוה"ק
בפילפול והלכה -- כמה גדולים דברי חז"ל התורה
מחזרת על אכסניא שלה, שלשלת זהב מאדירי
תורה וענף ארזי הלבנון עץ עושה פרי הלולים,
זכות אבותיו הקדושים מסייעתו ואף חכמתו עמדה
לו ונתייהב חכמה לחכימא, את שאהבה נפשי
ראיתי נצוצי אור אשר שפיר קחזו עיניו שיגע
וטרח שקיל וטרי בהן, מים עמוקים ירד איש
והעלה ב"ה מלא חפנייום קטורת סמים דקה, ויה"ר
שיפוצו מעיינותיו חוצה בעלותו על הר ה' ובמתי
הצלחה בגונ"פ לתורה ועבודה לשם ולתהלה
בישראל.
דברי חובבו מוקירו ומברכו בברכו' הדיוט בלונ"ח
הק' חיים אהרן דוד דייטש
אב"ד דפה
תולדות המחבר
תולדות רבנו הגה"ק מרן ר' חיים אהרן דוד דייטש זצוק"ל הי"ד,
האב"ד האחרון דקהלה קדושה באלאשא יארמוט תע"א, הליכותיו ודרכיו.
בלב קרוע ומורתח בדחילו ורחימו אנסה
לתאר את תולדות אדמו"ר הגה"ק זי"ע, כפי כחי
הדל. ואם כי ידעתי בעצמי שאינני כדאי והגון
לכך, לתאר את דמותו הרוחנית של אדם גדול
בענקים, באשר לב יודע מרת נפשו כי רחוק
אני מרחק רב ממהותו ואישיותו עד שאוכל לתת
תיאור נאמן ממלוא שיעור קומתו -- בכל זאת
אזרתי חלצי ואמרתי לספר צדיק מה פעל, למען
תהא זיו דיוקנו הטהור עומד לנגד עיני זרעיו
ותלמידיו, ובנים כי יולדו יאמרו "מתי יגיעו
מעשי למעשי אבותי".
ובטרם בואי לשרטט קוים סביב אשיותו
הקדושה, אפרט בזה שמות בני משפחת אבותיו
ויוצאי חלציו.
נולד בעיר ב'-יארמוט יצ"ו בשנת תרנ"ח,
לאביו הגה"ק מוה"ר יוסף ישראל דייטש זצוק"ל
בעמ"ח ספר "בן גרני", ולאמו הרבנית
הצדקת המפורסמת מרת פראדל ע"ה, בת הרב
הגה"ק מוהר"ר ישראל חיים הכהן קאטצבורג
זי"ע, בעמ"ח ס' "כתבי מהרי"ר", אבדק"ק אזד
ובאלאק יצ"ו.
רבנו זצ"ל למד אך ורק בבימ"ד של אביו
הגאון זצ"ל. כבר בימי קטנותו ניכרו בו סימני
טהרה, כי לגדולות נוצר, כי התמדתו היתה
להפליא והיה תמיד רציני ומחושב. עוד בימי
בחרותו סמכו ועטרו בהתרת הוראה חותנו,
הגה"ק מווייטצען זצ"ל.
רבנו נשא לאשה את הרבנית הצדקת מרת
שיפרה ליבא הי"ד, בת הגה"ק מוהר"ר ישעי'
זילברשטיין זצוק"ל, אב"ד דקה"י ווייטצען יצ"ו,
בעפ"ח ס' "מעשי למלך". מזיווג קדוש זה נולדו
ארבע בנות שיחיו לאוי"ט ושני בנים ז"ל. הבת
הבכירה, הרבנית הצנועה מרת דבורה שתחי',
אשר נישאה לגיסי הרה"ג מוהר"ר יהודה צבי
גלאזנר שליט"א, הגר בלוס אנג'לס שבארה"ב,
בן הרהגה"צ כקש"ת מוהר"ר עקיבא גלאזנר
אבדק"ק קלוינזבורג זצוק"ל. ואחותה, אשתי הצ'
מרת רחל הינדל שתחי', ואחותה הצ' מרת חיי
שרה שתחי', שנישאה לגיסי, הרבני התורני
מוהר"ר ישעי' דייטש שליט"א, כעת במונטריאל
שבקנדה, ואחותה הצ' מרת חנה בריינדל שתחי',
שנישאה לגיסי הרבני התורני מוהר"ר מאיר
צבי וייס שליט"א, כעת בבאר שבע. הבנות עברו
את מחנות האשמדה הנאציים וניצלו בחסדי ה'.
שני הבנים היו: הב' יניק וחכים יוסף
ישראל ז"ל שנפטר במחלתו בבית אביו ביום י"ג
שבט תש"ד, בהגיעו למצוות, והק' הב' הנחמד
ישעי' הי"ד, שהובל לאושויטץ ועלה שם באש
השמימה ביום כ"ב סיון תש"ד, יחד עם הוריו
הקדושים הי"ד.
אחרי חתונתו ישב בבית חותנו שבע שנים
וחיבה יתירה נודעה לו ממנו עד שלפי בקשתו
היה דורש ברבים מדי שבת בשבתו לאנשי ק"ק
ווייטצען.
בבית חותנו הגאון, שר התורה, השתלם רבנו
עוד יותר בכל מקצועות התורה. כל מכיריו
ובמיוחד בני ק"ק ווייסצען הכירו כבר אז, שצדיק
שוכן בקרבם, ולכן כבדוהו וחבבוהו מאד מאד,
ובחרדת קודש מקדישים ומעריצים זכרונו לברכה
עד היום.
עודנו יושב בבית חותנו ז"ל, חלה רבנו ז"ל
במחלה קשה, והרופאים המומחים, שהובאו
במיוחד מבודפסט ומוינה, נואשו מחייו. בעיר
הוכרז על ביטול מלאכה ובני הקהילה התאספו
בביהכ"נ הגדול לשפוך לבם לפני אביהם
שבשמים, באמרם תהילים בלי הפסק. רבנו זצ"ל
היה מספר שהוא בעצמו זוכר שהודלקו כבר
הנרות, והיה מאריך ב"אחד", כדי שהעומדים
עליו יכירו בו שעוד בו נשמתו. באותו רגע
נכנסה אשתו הרבנית הצ' נ"ע אל אביה הגדול
ובכתה וצעקה לפניו: "אבא, אבא, לכל העולם
אתה יכול להושיע, ורק לר' אהרן דוד שלך --
לא?" מיד קם רבנו הגה"ק מווייטצען זצ"ל ונכנס
שוב לביהכ"נ וברכו בשינוי שם, בהוסיפו לו
את השם "חיים", ויצא לחצר ביהכ"נ, תחת כיפת
השמים, וצעק במר לבו: רבש"ע, תן לי את ר'
חיים אהרן דוד, כי העולם זקוק לו. משם פנה
לחדר רבנו החולה, וכאשר נכנס חותנו, פתח
רבנו מיד את עיניו, ביקש קצת מים, בירך
תחילה, שתה, ומצבו הוטב, כשכל הרופאים
והקהל משתאים ומחרישים.
בשנת תרפ"ז, אחרי הסתלקות אביו הגאון
זצ"ל, נתמנה פה אחד לאב"ד קהילתנו הק'
ב' יארמוט והוא עדיין בן כ"ח שנים, ושימש בה
ברבנות טו"ב שנים עד השואה, שנת תש"ד.
מועד בואו לשבת על כסאו נקבע לר"ח ניסן
תרפ"ז. יום לפני יציאתו מווייטצען עשו שם
סיום מסכת לזכר השלושים של אביו מרן ה"בן
גרגי" זצ"ל. סעודת מצוה זו היתה בעת ובעונה
אחת גם מסיבת פרידה מרבנו זצ"ל, אח"כ לוו
אותו למקום כהונתו החדש, ורק חותנו הג' לא
הלך אתו וכששאלוהו לפשר הדבר הצטדק
וענה: אינני יכול לנסוע מחמת חולשה, כי אני
אוהבו מאד והפרידה ממנו קשה מאד עלי, עד
שאני חושש מהרגע בו רבנו יעזוב אותי. והוא
שאל את רבנו ז"ל: חתני כבני, האם אתה באמת
רוצה לעזבני לנפשי? ורק כאשר רבנו הבטיח לו
שיבקרו מדי פעם בפעם -- נחה דעתו.
בכבוד גדול, בהשתתפות כל בני הקהילה
והסביבה, נתקבל רבנו זצ"ל בהגיעו לעירו. בין
הבאים לקבל פניו בכניסתו לעיר היו קצין המחוז,
ראש העיר ופמליתו.
ניהל עדתו ק"ק ב' יארמוט והגליל, כרחם
אב על בנים. כל מטרתו היתה להרים קרן התורה
והיראה בעיר זו. חוט של חסד היה משוך עליו
ולכן הצליח לתקן בעיר, בימי כהונתן דברים
רבים שלא היו בימי אבותיו, ואלה שכבר היו--
הורחבו כעת. בין אלה יש לציין הוספת אגף
חדש למקוה הטהורה, הרחבת הת"ת ע"י הוספת
בנין חדש עם ארבעה חדרים, מושב זקנים,
מיתקנים לאפית מצות וכו', והתנה בכתב הרבנות
שהקהילה מקבלת על עצמה החזקת ישיבה של
שלשים בחורים לפחות. הישיבה הלכה וגדלה
והיתה לאחת הישיבות המפורסמות ביותר, ומספר
הלומדים בה הגיע למעלה ממאה, מהם בחורים
אשר נהרו אליה מכל קצוי הארץ. רבנו זצ"ל
האיר עיניהם בתורתו ונטע בלבם אהבת ה'
ויראת שמים. עול ההוראה בישיבה היה מוטל רק
עליו, ובעצמו הרצה את כל השיעורים בש"ס
ופוסקים, תורה ונ"ך, שלוש פעמים ביום, במשך
כארבע-המש שעות. רבים הם תלמידיו שכתר
התורה בראשם ומשמשים רבנים ומורי הוראה
בישראל.
השפעתו גדלה והגיעה הרחק מעבר לתחומי
קהילתנו. כל רבני הסביבה ומנהיגי הקהילות
השונות נועצו בו תמיד, וככל היוצא מפיו הקדוש
נעשה. אולם גם קהילות רחוקות וגדולות שמעו
שמעו, שאלו לעצתו ואף רצו שישב כבוד על
כס הרבנות שלהן, ביניהן קהילת היראים בעיר
הבירה בודפסט, עיר ואם בישראל, שהיתה שרויה
במשך זמן רב בלי רב-אב"ד. קהילה זו הפצירה
בו מאד שיקבל את כתב הרבנות שלה. בתחילה
דחה אותם בשתי ידים בגלל כבוד ידידו הגאון
המפורסם כקש"ת מוהר"ר אפרים פישל זוסמן
סופר זצ"ל, הראב"ד דק"ק בודפסט, הגם שאף
הוא רצה בו וגם כתב לו מספר פעמים, שיחליט
ויבוא לבירה. אולם כעבור זמו מסויים קיבל רבנו
זצ"ל מכתב מראשי קהילת היראים בבודפסט
ובו הבשורה על חחלטת ההנהלה לבחור בו
כרב אב"ד, אולם מקודם רצו לשמוע את דרשתו
בצבור לפחות פעם אחת בביהכ"נ הגדול. לכן
הזמינוהו אליהם לשבת אחת. מרן ז"ל ביקש
אותי למסור את התשובה ששלח לראשי קהילה
זו, ותכנה אופייני לאישיות רבנו ז"ל. ראשית
הוא יצא בתוקף נגד הנוהג, שק"ק גדולה כמו
בודפסט תדרוש מרב מועמד לרבנות לבוא
ולנסותו בכוח הדבור שלו וכו', האם באמת
חושבים ראשי הקהלה שהוא ינסה לרכוש את לב
שומעיו ע"י דרשות מעושות ומלאכותיות? נוסף
לכך, הוא מתפלא על לא שאלוהו על תנאיו
הוא, שהתבססו על שלש נקודות יסודיות בשטח
החינוך התורני וחיי הדת בעיר. מנהיגי קהילה
זו רצו בו מאד ולכן החליטו אחדים מהם לבוא
ולשבות בעירנו בשבת הגדול ולשמוע דרשתו.
בכ"ז החליט לא להיענות לבקשתם ולא קיבל אם
הרבנות. עכ"ז לא ויתרה קה"י בבודפסט עליו,
וכאשר פנתה לרבנו גם ק"ק גראסווארדיין תע"א
שהיתה הקהילה החרדית האורטודוקסית הגדולה
ביותר בהונגריה, התערבה לשכת היראים
המרכזית ופנתה לפרנסי קהילה זו בבקשה לוותר
על רבנו זצ"ל לטובת בודפסט, כי כהונתו בקהילת
הבירה תהיה לטובת יהודי המדינה כולה.
בסופו של דבר לא קיבל רבנו זצ"ל אף הצעה
אחת, כי לא רצה לנטוש מקום אבותיו בו שמשו
בקודש אביו וסבו הגאונים זצ"ל למעלה מיובל
שנים, ונשאר בעירנו, לשמחת כל בני קהילתנו.
פעמים אין ספור רצו לבחור בו להנהלת לשכת
היראים הארצית, שהיתה תמיד מורכבת מזקני
וגאוני רבני המדינה. הצעה זו עלתה כל פעם
בועידות הארציות, אולם רבנו זצ"ל, בברחו
מפני הכבוד, הודיע כ"פ שלא יקבל על עצמו
את המשרה הזאת, ולכן לא כדאי להצביע עבורו,
בכל זאת אם יהיה באפשרותו לפעול למען הכלל,
הוא יפעל ממילא. כשהיה צורך לשלוח משלחת
רבנים מכובדת אל השלטונות, היו פעמים רבות
מעמידים אותו בראש המשלחת. ובמקרים אלה,
שהיה מדובר על הצלת היהדות, היה מקבל ברצון
את התפקיד וגם השיג בחסדי ה' את רצונו.
כמו, למשל בשנת תרצ"ט, כאשר נחקקו בפעם
הראשונה חוקים אגטי-יהודיים בהונגריה, ובתוכם
סעיף הנוגע לבעלי-החנויות, המחייב אותם לפתוח
חנויותיהם בשבתות, ובמקרה של סרוב ישללו
מהם את הרשיון, התאספו כל הרבנים החרדים
של המדינה בבודפסט והחליטו לשלוח משלחת
בראשות רבנו זצ"ל אל השלטונות, ולבקשם לבטל
את רוע הגזירה. ורבנו זצ"ל הצליח לשכנעם
והגזירה נתבטלה.
כזאת היתה השפעתו על קרובים ורחוקים,
גדולים וקטניט, יהודיס ונכרים.
אהבתו אל תלמידו ואל כל הברית לא הכירה
גבול. התואר "אוהב ישראל" לגביו, לא
היה בגדר מליצה בלבד, אלא חלק בלתי נפרד
ממנו, מידה שהיתה טבועה בכל מהותו, צעדיו,
מעשיו ודיבוריו. מטרתו בזאת היתה ברורה:
לאהוב את הבריות כדי לקרב אותן אל המקום.
אהבתו זו באה לידי ביטוי בדרכים ובצורות
שונות -- גלויות ונסתרות, מהן באופן ישיר,
שהאיש אליו הופנתה האהבה הרגיש בה, ומהן
בעקיפין, שאהבתו הגיעה אליו בצורה נסתרת.
אהבה זו התבטאה גם בדאגה תמידית לעביים
וליורדים. דוגמה לכך הוא המקרה הבא: פעם
חל אסרו חג פסח (של גלויות) בעש"ט (יום זה
הוא יומא דהילולא של זקנו מרן ה"גורן דוד"
זצוקללה"ה), רבנו זצ"ל שלח לקרוא לאחד
הבחורים ומסר לו רשימה גדולה של עניי עירנו,
ובקשו למהר מיד ולגמור חיש את חלוקת הצדקה
שלו לפי הרשימה. הבחור הנ"ל עמד והשתומם
ולבסוף לא יכול היה להתאפק ושאל את רבנו
זצ"ל: הרי לפני יו"ט אני בעצמי חילקתי לפי
רשימה זו סכומים גדולים וכולם כאחד קיבלו
כבר? ענה לו רבנו זצ"ל: השנה חל אסרו חג
פסח בעש"ק, מאין יקחו העניים כסף לצרכי
ש"ק?
יהודים רבים, אנשי עירנו ועניי ערים אחרות
שמעו על צדקתו זאת והיו משכימים לפתחו. רבנו
זצ"ל היה מתגבר כארי לעשות צדקה וחסד,
מבלי להתחשב בקשיים שהיו כרוכים בהם. ת"ח
רבים היו באים אליו ושופכים לבם לפניו על
בעיות, כגון בנות שהגיע פרקן וכבר נמצא שידוך
הגון, אבל חוסר הכסף מעכב. ובנו זצ"ל היה
מצווה עליהם לגמור את השידוך ולהביא את
החתן והמחותנים המיועדים אלינו הוא היה מדבר
אתם ומקבל על עצמו אחריות מלאה על הנדוני',
העיקר שיוכל לעזור לת"ח.
עזרתו וצדקותיו התגברו בתקופה של ת"ש--
תש"ד, כאשר במדינות שמסביב להונגרי' --
פולין וסלובקי' , בערה אש היקוד, ופליטים רבים
ברחו משם אלינו. עירנו גבלה עם סלובקי' ורבים
מהפליטים הגיעו אליה. בין אלה הגיע הגאון
המובהק מוהר"ר מרדכי אליעזר עהרנגרובר,
בעמ"ח "נחלת יוסף" זצ"ל, הוא ניצל בחסדי ה'
תוך נסים ונפלאות, בחוה"מ סוכות תש"ב ונפטר
בעירנו ביום י"ג כסלו תש"ב, ושם חלקת מחוקק
ספון. הוא הגיע בעירום ובחוסר כל ונצטער אותו
צדיק על החורף הקשה הממשמש ובא והוא עומד
בלי מלבושים חמים לגופו. כששמע רבנו זצ"ל
על מצבו, שלח לו מיד את אדרתו העליונה
החרפית שהיתה יקרה מאד, אבל מצוות הקלת
צערו של אותו גאון היתה בעיניו יקרה יותר.
כך, בכל רגע היה מוכן למסור את שלו לאחרים,
אף אם דבר זה היה יקר לו ביותר. לנגד עיניו
עמדה רק מטרה אחת: צורך זולתנו ומטרה זו
הניעה אותו תמיד לפעול מיד. אולם אהבתו
לתלמידיו היתה עוד יותר חזקה, היתה זאת ממש
אהבת אב אל בנים, ודאגתו לתלמידיו בחוריו
לא פסקה ממנו אף לרגע אחד. פעם בא לפניו
תלמיד ישיבתנו וסיפר לו מרוב צער, שנתן
לבדוק את תפיליו לסופר שהיה אז בעירנו, והלז
פסלם. הוא לא ידע מה לעשות כעת, כי כסף
לקניית תפילין חדשים לא היה לו, ולכן שפך לבו
לפניו (תפילין עלו גם אז ביוקר רב). רבנו זצ"ל
לא היסס אף רגע, הוציא מיד תפיליו ונתנם לו.
מיד הזמין את הסופר לכתוב לו תפילין חדשים.
אהבתו לתלמידיו באה לידי ביטוי גם ע"י
דאגתו התמידית שאנחנו, התלמידים, לא יכלנו
לתפוס את מהותה ואת מובנה. רב גאון אחד,
מהלמידי ישיבתינו סיפר לי שפעם בלכתו ברחוב
רצו אחריו "שקצים" ורצו לתפוס אותו ולהכותו,
כדרכם. בקושי הצליח לברוח מהם ולהגיע לחצרו
של רבנו זצ"ל. כשנכנס לביהמ"ד קרא לו רבנו
זצ"ל ושאלו על מה שקרהו, כי היה מודאג מאד
בגללו. חבריו שלמדו באותה שעה בביהמ"ד
סיפרו לו שראו ולא הבינו לפני כן את המראה,
כאשר רבנו ז"ל קם ופותח מדי פעם בפעם את
החלון מסתכל וסוגר וכן חזר מספר פעמים.
עכשיו הבינו.
כדי
לקרב את בני קהילתו למקום ולתורתו,
היה משתמש בדרשותיו ובנועם אמרותיו,
שהיו הפלא ופלא, פה מפיק מרגליות, אש להבה,
ובזמן אמירתן היתה צורת רבנו ז"ל ממש כמלאך
ה' צבאות.
נוסף לדרשותיו לימד בקיץ בכל שבת אחה"צ
פרקי אבות. כן היה דורש פעם אחת בשנה בכל
בתי המדרש והחברות שהיו בעירנו.
תוכן דרשותיו היה לרוב דברי מוסר ונמשכו
כשעה וחצי עד שעתיים. אפילו בשבת הגדול
ובשבת שובה, כשהיה דורש בסוגי' ובהלכות
החג, היה מקצר בפלפולים ומאריך בדברי מוסר,
את המשך הסוגיות היה משמיע בימי פסח ובימי
סוכות.
בדרשתו לפני "כל נדרי" היה כ"פ מספיד את
צדיקי וגאוני הדור שנפטרו בשנה החולפת.
דרשות אלו עוררו בכי' גדולה בין קהל המתפללים
וחדרו לעומקי הלבבות. לאחר שסיים את תפילת
"כל נדרי" היה צריך להחליף כל בגדיו שהיו
רטובים מדמעות בכיותיו. אח"כ היה נכנס לבית
המדרש שלו והמשיך בקדושתו ולמד עם מתפללי
ביהמ"ד, חסידים ואנשי מעשה, עד אחר חצות.
והיה נוהג אז לספר על קדושת א"י ועל ביקורו
כאן בשנת תרצ"א, נפשו היתה קשורה מאד
בא"י, היה מזכיר את המקומות הקדושים תוך
כדי כיסופים ומתאר את העונג הרב שביקור זה
גרם לו. לאחר שביהמ"ד התרוקן היה פורש
לחדרו המיוחד והיה לומד שם עד תפילת שהרית,
כי בליל יום הקדוש, לא היה ישן בכלל. עכ"ז
עמד על רגליו כל היום.
התמדתו בלימוד התורה היתה בדרך יוצאת מן
הכלל גם ביתר ימות השנה, לא פסיק
פומיה מגירסא, שם לילות כימים והיה יושב
ולומד כל לילה עד שעה 3-2 אחר חצות ויותר
מזה. וזה אחרי הפצרת ידידו הצדיק אאש"ר
הרבני החסיד מוהר"ר יואל קלמן ז"ל הי"ד,
שמצא אותו כמעט כל יום עוד בשעה 4 לפנות
בוקר עסוק בלימודו והתחנן לו לשמור על
בריאוהו. כך היה לומד מתוך פרישות וצער,
במעט שינה וכמעט בלי אוכל, בטהרה ובקדושה,
ש"ס ופוסקים, דברי חסידות, קבלה ומוסר. ובפרט
כשהגיע חודש אלול, היה עוסק בלימוד ובמוסר
יומם ולילה בלי הרף כשעיניו זולגות דמעות,
והיה שקוע כ"כ בהרהורים ומחשבות, עד שלא
היה מרגיש בכל הסובב אותה
במה שנוגע ללימוד התורה לא הקפיד רק על
עצמו, אלא גם על ישיבתו ותלמידיו. ישיבתו
הצטיינה בכך, שנוסף ללימודים הרגילים בש"ס
ופוסקים, היה לומד כל ליל ששי (יום ה' בערב)
כשעתיים ומחצה עם תלמידיו כ"ו פסוקים חומש
עם רש"י. רבנים, גדולי תורה, חסידים ואנשי
מעשה אשר לפעמים נוכחו בשעת למודו זה, היו
מספרים כי באופן לימוד חומש עם רש"י היה
חד בדרא. על כל פסוק ופסוק היה אומר תלי
תלים של חדושי תורה על דרך הפרד"ס וגם היה
מתבל דבריו בדברי מוסר והתנהגות לבחורים,
שכ"א מהם היה מרגיש ממש דברים אלה מכוונים
אליו. גם נ"ך היה לומד פעמיים בשבוע, ובכל
מוצש"ק, נוסף לבחינה בש"ס ופוסקים, היה בוחן
גם בפ' השבוע. ולמרות כל טרדותיו הרבות היה
מוצא לו זמן לבחון את ילדי הת"ת.
לימודיו היו בנגלה וגם בנסתר. רבנו זצ"ל
היה גדול בקבלה, במידה שהפליאה את גאוני
דורו. הגאון הק' מוהר"ר חיים אלעזר שפירא
זצוק"ל, האדמו"ר ממונקץ', השתוקק מאד לראותו
באמרו שכולם מדברים ומספרים על הרב מב'
יארמוט שהוא צדיק יסוד עולם, ואני לא זכיתי
לראותו, ובא באופן מיוחד לעירנו להכירו. הם
התייחדו והיה ביניהם פלפול של שעות ארורות,
ונבהל לראות את גאוניותו. הוא רצה להעביר
את רבנו זצ"ל יותר קרוב אליו וגילה כונתו זאת
לרבנו זצ"ל וגם לראשי הקהילה. מאז אהבו
וחבבו ללא-גבול.
גם אדמו"רים רבים העריכוהו, ואחד מהגדולים
אמר עליו שהוא יודע בוודאות שאחד מהל"ו
צדיקים הקיימים בעולם הוא הרב מב' יארמוט.
הגה"ק מוהר"ר שמעון סופר זצוק"ל הי"ד, בעל
"התעוררות תשובות" האבדק"ק ערלוי, בן מרן
בעל הכתב סופר זצ"ל, הזמינו פעם ע"י
מברק לבוא ולבקרו. רבנו זצ"ל נסע מיד, כדרכו
עם ליווי, (כי לא היה הולך או נוסע לשום מקום
בלי ליווי). הפגישה ביניהם התקיימה ביחידות.
מכל מה שנאמר והתרחש ביניהם וכן הסיבה
שבגללה הזמינו, לא נודע דבר, אלא לפני
שנפרדו, שמע המלווה את הדברים הבאים יוצאים
מפי הגאון מערלוי זצ"ל: "במשך שנות החיים
שלי, הייתי פעמים רבות אצל מרן ה"גורן דוד"
זצ"ל ואאמו"ר הכתב סופר זצ"ל ציוה עלי להיות
תמיד במחיצתו, עכשיו זכיתי שה"גורן דוד"
הצעיר בא אלי.
גם הגה"ק משימוני, הר"ר שבתי שעפסיל ווייס
זצוק"ל, שהיה מפורסם כגדול בתורת הנגלה
והנסתר ואשר אתו היו לרבנו זצ"ל חלופי
מכתבים רבים בנגלה ובנסתר, היה מדמה אותו
למרן בעל ה"גורן דוד" זצ"ל (גאון זה הכיר עוד
את ה"גורן דוד" זצ"ל).
לימודי רבנו בנסתר התחילו כנראה עוד בגיל
צעיר ביותר. מצאתי ספר קבלה אחד שקיבל מרן
ה"גורן דוד" זצ"ל ממרן הגה"ק ר' יהודה אסאד
בעל "המרי"א" אב"ד דונאסרדהלי, ובו כתב ידו
של רבנו ז"ל: "למדתי היום בעזהי"ת את "צורת
האותיות"". (רבנו היה אז כבן י"ג שנה).
גדולתו ובקיאותו התבטאו גם בחכמת הרפואה
(אשר כמובן אף פעם לא למד), ורופאים גדולים
ופרופסורים מובהקים היו מתפלאים על כה כאשר
חלה בנו היקר והנחמד, יניק וחכים, הב' יוסף
ישראל ז"ל במחלה קשה, היזמינו רופאי עירנו
מומחים גדולים מבודססט, להתיעצות. רבנו זצ"ל
שהיה נוכח, בקש סליחה שהוא מפסיקם ואמר
שגם הוא רוצה להביע השקפתו בנידון ולהסביר
את המחלה מתחילתו, אולי זה יקל על חקירת
המומחים. לאתר ששמע הגדול שבהם את קביעת
הדיאגנוזה של רבנו ז"ל אשר לפיה ,הלכו וקבעו
בדיוק כפי שרבנו תיאר- - שאלו: כב' הרב,
באיזו אוניברסיטה למד את מקצוע הרפואה?
ולא רצה להאמין בשום אופן, שאיש אשר מעולם
לא למד חכמת הרפואה, תהיה לו ידיעה כזו בה.
גם בדרשותיו בשבת הגדול כשהיה מסביר את
דיני חג הפסה , השתמש הרבה במונחים רפואיים,
והיה מודיע שכל מי שברשותו איזה מין תרופה
או מרקחת יבוא לשאול אותו, אם יש בה תערובת
חמץ או לאו. הוא גם היה מזמין לפני פסח את
הרוקח היהודי שבעירנו ומבקשו להשתדל
להחליף חמרים וסממנים שונים באחרים, שלפי
הרכבם החימי אין בהם חשש חמץ.
הרופאים -- היהודיים והגוים כאחד -- אשר
בעירנו כיבדוהו כ"כ, עד שכל בחור מישיבתו
או עני מעירנו שהיה בא אליהם לטיפול עם
מכתב מרבנו זצ"ל היה מקבל טיפול חנם.
התנהגותו היום-יומית היתה תמיד בקדושה
ובטהרה. רץ לדבר מצוה, ואינו
מוותר כמלא נימה על דרכי אבותיו.
לחם בכל "תיקון" כביכול. פעם רצו לשנות
מספר תקנות של לשכת היראים. המתנגדים
לשינויים אלה, רבנים גאונים וצדיקים וכן בע"ב
ובפרט החסידים, פנו אליו בבקשה שיפעיל את
השפעתו, כדי למנוע שינויים אלה. הם הדגישו
שרק בכוח רבנו ז"ל למנוע זאת. הוא כתב
ללשכה ובקש מהם לא לקבל כל החלטה בקשר
לשינויים, ואם לא יישמעו לבקשתו, יוציא נגדם
כרוז, דרך כזאת היא אמנם נגד רצונו, אבל בלית
ברירה יעשה זאת. הוא הדגיש, כי אינו יכול
להסכים לשום שינוי מהתקנות שקבע סבו מרן
בעל ה"גורן דוד" זצ"ל יחד עם גאוני הדור.
התנהגותו זו שימשה מופת לא רק לצבור בע"ב
שבעירנו, אלא גם לרבנים וגדולים ברחבי הונגרי'.
מידותיו היו לשם ולתפארת. היה חסיד ועניו,
רודף צדקה וחסד ושונא בצע.
כזה היה רבנו זצ"ל, שהתמיד בדרך ה' ושום
כוח בעולם לא היה מסוגל להטותו ממנה. בענין
זה היו לו גם מתנגדים רבים, במיוחד מבין
המתבוללים, אשר ניסו לחתור נגדו, אבל לא
הצליחו. פעם אף ערבבו בויכוחים את השלטונות
והלשינו עליו בפני הרשות, שרבנו ז"ל מסרב
לדרוש בביהכ"נ בשפת המדינה. המלשינים --
המחדשים והמתקנים למיניהם -- חשבו בזה
למצוא חן בעיני ראשי השלטון, שהיו בעלי רגש
לאומי חזק מאד. היה נראה, שרבנו יצטרך לעזוב
בגלל ענין זה את רבנותו בעירנו, כי לא רצה
להכנע, ואמר לראש התובעים: אפילו אם יאלצוני
השלטונות לנאום בשפתם -- לא אוותר ואנטוש
את כסאי, כי בשום אופן לא אעשה דברים שאינם
לפי רוחי. יקראוני מר דויטש, במקום הרב דויטש,
ואולי יקבלוני במקום אחר כמלמד תינוקות. בכל
אופן: "הרב דייטש לא ידבר לעולם בשפה זו".
השמועה על הסכסוך פשטה בקהילות הונגריה
ומיד פנו אליו קהילות רבות ונכבדות ובתוכן
ק"ק פאפא, שיבוא ויקבל את כס הרבנות שם.
(קהילה זו רצתה בו עוד בימי שבתו אצל חותנו
בווייסצען, רק חותנו ז"ל לא הסכים, בגלל
טעמים ידועים). אולם לרוב תדהמתם של
המתקנים קיבל פתאום רבנו זצ"ל מכתב בחתימת
שר הדתות, ובו מודיעים לו שאינו חייב לדרוש
בביהכ"נ הגדול כלל וכלל רק בשני חגים לאומיי'
וגם אז בל' הקודש ולא בהונגרית. לאחר שראו
את הנס הגדול, פנו אליו וביקשו ממנו סליחה
על הצער והעוול שגרמו לו.
כדי להבין את מידותיו אלו ויושר התנהגותו,
נביא לדוגמה את המנהג שהיו נוהגים בלשכת
היראים הארצית, שכל הרבנים אשר באו לבחירת
נשיא וחברי הלשכה, קבלו דמי הוצאות אש"ל
ונסיעות, במחיר אחיד. כשרבנו קבל את הסכום,
החזיר מיד את מחציתו, בטענה שלא הוציא יותר.
לאחד הרבנים שהתרעם על כך והוכיחו שלא היה
צריך לנהוג כך, אלא אם אינו צריך את הכסף
יתנו לצדקה, השיב: צדקה אני נותן משלי ולא
משל אחרים.
גם זקני עירנו, גדולי תורה ואנשי מעשה,
שהספיקו להכיר עוד את מרן ה,,גורן דוד" זצ"ל
ולהסתופף בצלו אמרו, שרבנוו זצ"ל היה ממש
כמו זקנו. כהתנהגותו הוא, כך התנהגות רבנו ז"ל.
כמו שמרן ה"גורן דוד" ז"ל היה מסתובב בחורף
בלילה עטוף בטליתו כדי שלא יכירוהו, נושא על
כתפו אוכל ועצים ומחלקם לעניים, עד שנתגלה
הדבר, כך גם רבנו ז"ל. בשנת ת"ש קיבל הודעה
טלפונית שבעש"ק, סמוך לכניסת השבת, תעבור
בעירנו קבוצת חיילים יהודיים, רבבו ז"ל קם
ועבר בין שכניו לאסוף להם אוכל, ועד שהפצירו
בו להפסיק כבר היה אוכל די והותר, כי מי ראה
ושמע שרבנו יצא והוא לא יצא.
(למרות כ"ז, היה מקפיד שהמקורות מהם באים
הכספים לצדקה יהיו כשרים ולא היה מקבל לשום
מטרה ממי שאינו מתנהג כראוי. ומעשה שהופיע
פעם בפניו אחד מעשירי בודפסט, תעשיין יהודי
גדול ומפורסם, שמוצאו היה מעירנו ובקש ממנו
תעודות שונות של אבותיו והתברר שהן אינן
בקהילתנו אלא בקהילה שכנה. בכ"ז רצה לתת
לרבנו ז"ל עבור טרחתו 100 פנגו (כתרים),
סכום הגון (חצי משכורת חדשית אז). אולם
רבנו ז"ל דחה אותו במענה שלא מגיע לו. ע"ז
ביקשו לקבל בתור נדבה, גם לכך סירב רבנו
(מהטעם שהזכרנו לעיל). תוך כדי שיחותיו אתו
התרשם הלז מרבנו ז"ל כל כך, עד שהבטיח לו
מאותו היום לשמור על הכשרות בביתו.
תפילתו היתה לשס ולתפארת בין רבני וחכמי
הדור. אמנם בהיותו צעיר הסתיר
הרבה מדרכיו והתנהגותו הקדושה, אולם במשך
הזמן נתגלתה קדושתו, ועבודה טהורה כזאת עין
לא ראתה. כל יןם היה טובל עצמו ומתחיל
עבודתו בדחילו ורחימו. גודל עבודתו אין לתאר,
היא היתה ממש במסירות נפש. כל תפילותיו, הן
בחול והן בשבתות וחגים, היו מלאות התעוררות
והתלהבות נוראה, עד אבדן כל החושים, במידה
שהיום כבר בלתי אפשרי לתאר אותן, ממש
בבחינת "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך",
ובמיוחד בחג השבועות. בד"כ חיכו לו בתפילה
אחרי כל מזמורו כי תמיד היה מאריך בתפילתו,
ואילו בחג השבועות היו לפעמים מחכים שעה
ויותר עד שהגיע ל"הא"ל בתעצומות", בקול
חוצב להבות אש. שמע תפילתו הגיע למרחקים
ורבים היו אלה אשר באו להסתופף בצל קדשו,
רק כדי ליהנות מזיו תפילתו.
פעם היה בעירנו הרה"צ ר' יצחק מאיר צאבל
זצוק"ל הי"ד, ת"ח מפורסם מק"ק פאקש והתפלל
בבית המדרש של רבנו ז"ל. לאחר התפלה סיפר
לבחורים שמגודל דבקותו והתלהבותו של רבנו
ז"ל נזכר במעשה שהיה עם מרן ה"גורן דוד" ז"ל,
כשבא לפרסבורג לבקר את מרן בעל ה"כתב
סופר" ז"ל, הכ"ס ז"ל צוה לבחוריו לנסוע לקראת
מרן ה"גורן דוד" ז"ל לבושים בגדי שבת, כיאה
לגאון הדור. התלמידים נסעו ושוחחו בדברי
הלכה, אולם גם לא יכלו להבין את פשר הדבר
שרבם ציוה עליהם לתת כבוד זה, ולמה לא
הסתפק בקבלת פנים בתחנת פרסבורג עצמה. רק
לאחר ששמעו וראו את מרן ה"גורן דוד" ז"ל
למתפלל, נפתרה שאלתם. תפלה כזו בדבקות
ווהתלהבות לא ראו מעולם, והמשיך: מאז ועד
היום לא זכיתי לתפלה כזו. עכשיו שראיתי
ושמעתי את הרב מיאהמוט, זכיתי לה שוב.
גם אבי רבנו, מרן הג' בעל "בן גרני" ז"ל,
התפלל בדבקות עילאית. הגאון בעל "נחלת יוסף"
ז"ל מווראנאוו כשהספיד אותו סיפר, שמאז היותו
בפעם הראשונה באסיפת רבנים בבודפסט לפני
70 שנה, עם חותנו אאמוז"ק הגה"ק מרן פנחס
הכהן שטיינר זצ"ל אב"ד אילאק מחבר מפר הק'
"בריתי שלום", העדיף לעמוד בזמן התפילה ע"י
מרן הגאון בעל "בן גרני" ז"ל למרות שבאסיפה
השתתפו גאונים ואדמו"רים מפורסמים ואמר
שמימיו לא שמע תפלה כזאת.
סיפר לנו הרבני הצדיק ר' צבי הכהן, בן
הרה"צ המפורסם מוהר"ר חיים הכהן ז"ל הי"ד,
שבהיותו מלמד תינוקות ציוו עליו פרנסי עירנו
להתפלל בימים נוראים בביהכ"נ הגדול ולא בבית
המדרש של רבנו, בו היה רגיל להתפלל, ביום
הקדוש התפלל גם רבנו זצ"ל בביהכ"נ הגדול,
במוצאי יוה"כ כשהתאספו הבע"ב בבית רבנו
לקדוש לבנה, אמר האי צדיק: הצטערתי מקודם,
אבל הלואי ונוכל להתפלל גם בשנה הבאה יחד
עם רבנו בביהכ"נ הגדול. התפללתי כבר אצל
צדיקים גדולים, אבל התעוררות כזו כמו מהתפלה
ומהדרשה של רבנו טרם היתה לי מעולם.
גם דברי תורתו ב"שולחנותיו" היו מלאים
דברי תוכחה ומוסר, ובמיוחד בסעודה שלישית,
מבתי כנסת אחרים היו יוצאים כבר מהפלת
ערבית כשרבנו ז"ל רק התחיל את הסעודה
השלישית בבית מדרשו. בגעגועים עזים פרצה
שירת "בני היכלא" מפי המוני הבחורים והבע"ב,
שהיו יושבים מסביב לשולחן או עומדים ונדחקים
להיות קרובים לרבנו זצ"ל. הניגון רווי כיסופים
מעורר עד היום דמעות בעיני שומעיו. אחרי
"בני היכלא" היה אאמו"ר הרבני הקדוש ר' יואל
קלמן ז"ל הי"ד, שהיה יושב מימין רבנו זצ"ל,
משמיע מדרש מפ' השבוע או מענינא דיומא,
ועד שהקהל היה שר "מזמור לדוד" ג"פ היה
רבנו ז"ל חושב ומתעמק במדרש האמור ומיד
לאחר "מזמור לרוד" אומר את תורתו (כמו שהי'
נוהג אביו הגאון ה"בן גרני" ז"ל). דבריו היו
נשמעים באופן ברור באולם הגדול והאפל של
ביהמ"ד הגדול, ואנחנו, הבחורים, היינו סופגים
לתוכנו כל מלה ומלה שיצאה מפיו חק'. תורות
אלו היו אורכות בד"כ כשעה ומעלה והיו מלאות
בתורת הנגלה והנסתר גם יחד.
רבנו זצ"ל נתייסר בייסורים רבים. בעת הספידו
את בנו היקר והנחמד הב' יוסף ישראל ז"ל אמר:
"רבש"ע גלוי וידוע לפניך שכבר עברו עלי
וטעמתי כל מיני יסורים, חיי היו קשים עד
עכשיו, גם בישבי בווייטצען וגם עכשיו שאני
יושב בקהילה גדולה זו סובל אני את צערם
וסבלם של אחב"י. אבל בדבר אחד טרם נתנסיתי,
בצער גידול בנים, כי ישבתי כל הזמן בחדרי
ולנתי בעומקה של הלכה, וזוגתי הרבנית הצדקת
גידלה אותם. עכשיו אני מרגיש גם את
זה. "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך מעתה
ועד עולם", ומיד קיבל עליו את הדין ובירך
"דיין האמת".
אנשי קהילתו של רבנו זצ"ל מספרים על
נפלאות שנעשו על ידי רבנו זצ"ל כהרף עין. לו
היינו באים לספר, לתאר ולמנות אותם, לא היה
קץ וסוף לרשימתנו לכן אביא כאן רק אחדות
המעידות על גדולתו.
לפני ה"ימיס הנוראים" של תרצ"ט, העידו כל
הסימנים על מלחמת עולם המתקרבת לבוא
(שפרצה רק שנה אח"כ). המתיחות בין הונגריה
וצ'כיה היתה גדולה. היות ועירנו היתה קרובה
לגבול צ'כוסלובקיה, הודבקו כרוזים על ידי
השלטונות ההונגריים, לפיהם יש לפנות את העיר
מאוכלוסיה אזרחית ביום צום גדליה. בערב ר"ה,
מיד לאחר תפילת שחרית, יצא רבנו זצ"ל לקברי
מרנן ורבנן ז"ל ושהה שם זמן רב. בערב, בדרשת
ליל ר"ה, בירך את קהילתו כדרכו בק' ולא הזכיר
מהענין שום דבר. למחרת, בדרשתו לפני התקיעות
דרש בהתעוררות יוצאת מן הכלל, בבכיה
ובהתרגשות שכמותן לא ראינו אצלו עד אז. תוך
כדי דבריו הבטיח שלא יקרה שום דבר ואין
לעזוב את העיר. וכן היה. ביום ב' דר"ה ביטלו
את הפקודה. והיה זה לפלא. כאשר הרגיש
בפליאתם הגדולה התנצל רבנו ז"ל ואמר: "ידעתי
שקיום הפקודה יגרום ח"ו לחלול יו"ט נורא,
ויהיו רבים שיקדימו לנסוע או יתכוננו לנסיעה,
הייתי מוכרח לצאת מגדרי כדי להציל קהילתי
מחלול יו"ט",
באותה תקופה הגבירו פעולותיהם הפשיסטים
ההונגריים, והנוער שלהם היה משתולל בלילות
נגד יהודים ומוסדותיהם. בשמחת תורה בבוקר
מצאו משני צדי הכניסה לביהכ"נ הגדול צבועים
שני סמלים נאציים. הדבר גרם להתרגשות גדולה
בין היהודים כי ראו במעשה זה אות מבשר רעות.
כולם חיכו לדבר רבנו ז"ל. מנהג רבנו ז"ל היה
לדרוש ברבים בביהכ"נ הגדול בשעת עליתו
ל"חתן תורה". גם הפעם דרש על התורה, על
ערכה וחשיבותה וביקש מבעה"ב להמשיך
בפעולתם המבורכת בתמיכת הישיבה, כדי
שהלומדים יוכלו להתמיד בלי הפרעות ודאגות.
אגב, עמד גם על המאורע שקרה, על חילול
מקדשנו המעט העתיק עוד מימי מרן ה"גורן דוד"
זצ"ל, והכריז כי היד אשר פגעה בביהכ"נ תישבר
עוד בו ביום. הקהל שהיה רגיל לצדקת רבנו ז"ל
הופתע בכ"ז לשמוע הכרזה כה ברורה. לאחר
מספר שעות בא אליו גוי אחד ובקשו להתפלל
לשלום בנו אשר נסע באופנוע ושבר שתי ידיו,
וכעת נמצא בסכנה גדולה בבית החולים. לאחר
שנודע לגוי הזה מעשה בנו בא שוב ובקשו למחול
לבנו.
במשך שנות מלחמת העולם השניה עשה רבנו
זצ"ל מאמצים גדולים לפתח את ישיבתו, להרבות
לומדים ולהרחיב ידיעותיהם בש"ס ופוסקים. כ"כ
דאג לקהילתו שרבים מבניה נלקחו לעבודות כפי'
ולא כולם השאירו יסוד לפרנסת משפחותיהם.
כך עברו ארבע שנו' מלחמה כשהקהילה והישיבה
לוחמות על קיומן ומצליחות לעבור תקופה סוערות
זו מאוחדות וחזקות. רק בשנת תש"ד בחודש
אדר, החודש שנהפך משמחה ליגון שתינו גם אנו
את כוס התרעלה. קלגסי היטלר ימ"ש כבשו את
הונגריה וריכזו בגיטאות את יהודי הערים ובתוכם
גם את אנשי קהילתנו. אחדים מתלמידיו באו
ורצו להוציא אותו ומשפחתו מהגיטו ולהעבירם
לחוף מבטחים, אולם דחה כל הצעה מעין זו,
באמרו "מה שיקרה לעדר הקדוש יקרה גם
לרועה".
הרשעים ימ"ש התעללו בו, גייסוהו בכח למחנה
עבודה בעירה סצ'ן. שם היו הרבה מקהילתו. גם
תלמידיו הרבים, ששמרו עליו כבבת עינם, קיוו
שאם יישאר ביניהם יוכלו להצילו. אולם
בהשפעתו הרבה סידר לעצמו שיחזירוהו לגיטו
לחיק משפחתו וקהילתו. להפצרת תלמידיו הסביר,
כי התפקיד הקדוש המוטל עליו דורש ממנו לחזור
הביתה לגיטו, לקהילתו. בזמן הפרידה היתה בכיה
גדולה. הוא רצה להרגיע אותנו ובירך אותנו
בזה"ל: "ימי כבר ספורים, אולם אתם תחזרו
בעזהי"ת לביתכם בשלום". וכך בעוה"ר עזב
אותנו ולא ראינו אותו עוד.
כהנה וכהנה יכולתי להוסיף על מעשיו הקדושי'
והטהורים. אולם קצר המצע. ובזה אני רוצה
לסיים את דברי על תולדות רבנו הגה"ק זי"ע.
יודע אני, שכל מה שכתבתי על חייו הם רק
כטיפה בים ממעשיו היום-יומיים, מהתנהגותו,
אהבתו, צדקתו, תפילתו ולימודיו. מי יודע כמה
דורות של חכמים ורבנים היו קמים עוד בהנהגתו
לולא בא אויב...
עם הצדיקים והחסידים, הגאונים והקדושים
הרבים עלה גם רבנו הק' השמימה בכבשני
אושויץ (תהרס ותהיה לדראון עולם), ביום כ"ב
בסיון שנת
תמה
שירת
דוד.
נר אלקים כבה ואנחנו נשארנו כיתומים בלי
אב.
מה נורא לנר שאבדנו כזאת אבל תורת ה'
תמימה משיבת נפש, משיורי טהרה שהשאיר לנו
מצאנו מנחם.
שומר ישראל ומנחם ציון יזכנו במהרה לראות
בגאולה השלימה אמן.
הכותב בלב דווי ושבור, אוד מוצל מאש
פנחס בן לאאמ"ר הרה"ק מוהר"ר יואל זצוק"ל
הי"ד קלמן, חתנו ותלמידו של המחבר זצ"ל.